תושביה היהודים של פולין, ששרדו עד כה, אינם עסוקים כלל בהכנות לחג, עסוקים הם בלחיות.

שבוע ימים חלף מאז החלה הפלישה הגרמנית לפולין, אך היה זה מספיק בכדי להפוך את פולין לעיי חורבות. מטוסים הגיחו בזה אחר זה, המטירו להבות אש לכל צד. גם מי ששרד עד כה את הקרבות, ידע והבין כי אם יימשכו גיחות המטוסים הללו - לאיש לא תהיה פליטה.

אך לפתע דממה.

שלושה ימים לפני ראש השנה, בחלוף שבוע של דם, אש ותימרות עשן, הפכו השמים לבהירים, מטוסי קרב אימתניים לא קרעו את השמים ואת הארץ, ארטילריה אכזרית לא קישטה את השכונות על יושביה, כאילו הקיצו התושבים מחלום. דממת קרב שררה בפולין, ושאלת השאלות הייתה - לאן נעלמו הגרמנים?

אך בעבור חסידי ברסלב תושבי ורשה, הבירה הפולנית, שאלה אחרת הייתה "שאלת כל השאלות":

האם נצליח גם השנה לערוך 'קיבוץ' ראוי בימי ראש השנה?!

אכן, מהרגע שבו החלו ההפגזות הנוראיות, יחד עם החשש על חייהם חששו לא פחות החסידים על נשמת חייהם, ה'קיבוץ'.

ברור היה לכולם כי גם אם ישרדו את התופת הנוראה וייוותרו בחיים בימי החג - להיפגש יחד לתפילות ראש השנה לא יהיה אפשרי כלל, אך כעת, משנדמו קולות התותחים, תקוות חיים חדשה נפחה בנשמתם, ואודים מוצלים מאש החלו להיערך ל'קיבוץ' הקדוש.

ה'קיבוץ' הדרמטי ביותר בתולדות חסידות ברסלב מאז היווסדה, 'קיבוץ' ורשה, ראש השנה ת"ש.

כיבוש ורשה במלחמת בזק 

שבוע קודם לכן, בתאריך י"ז באלול תרצ"ט, אחרי מסע דיכוי אכזרי של יהודי גרמניה ואוסטריה, פרצו כוחות הרייך השלישי לפולין, שם נפתחה במלוא עוזה תכנית 'הפתרון הסופי'.

בעוד אוסטריה סופחה לגרמניה, סימנה הפלישה הנאצית לפולין את פתיחתה המעשית, בפועל, של מלחמת העולם השנייה והשואה הארורה. הוורמאכט הנאצי ניגש לכיבוש ורשה ופולין במלחמת בזק, ב'בליץ' שוצף.

כבר בשבוע הראשון של המלחמה שברו הגרמנים את התנגדות הצבא הפולני, והגיעו לשערי ורשה בארטילריה מהגיהינום. ההגנה האנטי אווירית שותקה כליל, והגרמנים הפציצו את העיר ללא רחם. ורשה הופצצה מהאוויר בעשרות טונות של דינמיט, שכונות שלמות הפכו לתל חורבות. הרחובות התמלאו פליטים.

המלחמה העזה פגשה את הפולנים והיהודים כאחד, בלתי מוכנים בעליל.

למעשה, זו גם הייתה מטרת הלחץ האווירי האדיר: מצד אחד לנטרל מהצבא הפולני כל אפשרות היערכות, ובמקביל למנוע מיהודי פולין אפשרויות ותוכניות להגירה או בריחה. ה'פתרון הסופי' של הפיהרר, יימח שמו, היה אמור להתחיל בפולין.

בדיוק כפי שהגרמנים תכננו, האוכלוסייה היהודית הופתעה מהפלישה המהירה.

מדיניות הנאצים כלפי יהודי פולין, שהיוו כעשרה אחוזים מכלל אוכלוסיית המדינה, הייתה חמורה יותר מהמדיניות שנקטו בשטחי הכיבוש האחרים. עם כניסתם לפולין, פתחו חייל האס אס במעשי התעללות והרג חסרי הבחנה בקרב היהודים ורצחו אלפי בני אדם בשבועות הראשונים לפלישה.

בהמשך הועברה שורת הנחיות כיצד לטפל ביהודים, כהכנה לקראת מה שכונה "הפתרון הסופי". ההוראות כללו את ריכוזם המהיר בערים גדולות, בקרבת צמתי מסילות רכבת; "טיהור" השטחים מנוכחות יהודית; הקמת מועצת ה'יודנראט', שתתפקדנה כאחראיות על ריכוזי היהודים; העברת רכוש יהודי לידיים גרמניות, אבל הגזירה האיומה ביותר, נוסחה במילים של בית מרקחת, אך היא שהפכה את האומה הגרמנית לעדר חיות:

"שלילה מוחלטת של כל זכויות האזרח היהודי".

מה שהפך, בעיקרון, כל יהודי למין ברווז במטווח.

בשלב מאוחר יותר הוקמו הגטאות בפולין, בהם הונהגו תנאים תת־אנושיים. 

הבליץ: מראות חורבן העיר וורשה אחרי ההתקפה הגדולה  

הלב ממאן לוותר

ככל שחלפו הימים והידיעות על המלחמה המתקרבת לפולין הלכו וגברו, הלך וגבר חששם של חסידי ברסלב. תכניות כאלה ואחרות עלו וירדו, מנהיגי החסידים טיכסו עצות היכן יהיה ניתן בכל זאת, למרות השמועות הקשות, להתקבץ יחד, אך מה שטרף לחסידי ברסלב את תכניות ה'קיבוץ', היה ה'בליץ' הגרמני הלוהט, ובעיקר עיתויו.

ראש השנה ת"ש חל באותה שנה ב־14 לספטמבר למניינם. ב־1 לספטמבר פרצה המלחמה בפולין. כאמור, בשבוע הראשון לקרבות, כשבועיים לפני ראש השנה, פתח הוורמאכט, הצבא הגרמני המשולב, ב'בליץ' נורא שהפך את ורשה לגיהינום של אש ודם, מה שלא הותיר לאיש מן החסידים תקווה לקיים 'קיבוץ' כל שהוא.

החסידים, כמו שאר תושבי פולין, היו עסוקים בהישרדות חיים, בחפירת מקלטים, בהימלטות נחפזת, באיסוף נפטרים ובחיפוש אחר דבר מאכל כל שהוא, כך שלמרות ניצוץ ה'קיבוץ' הבוער בליבם כל כך, לאיש מהם לא הייתה אפילו דרך ליצור קשר עם שאר החסידים, הנחבאים כל אחד בכבשנו, כדי לנסות לארגן משהו שכזה ברגעים שבין הימלטות להישרדות.

אבל אז, שלושה ימים לפני ראש השנה, חלה הפוגה מסתורית בקרבות, ואופטימיות זהירה חלחלה ללבבות המבועתים.

השקט המסתורי נתן ללבת האש הלבבית לפוח מחדש, ובעוד אחרים החלו לנסות לבנות מקומות מסתור ראויים יותר לקראת הסבב הבא, ניצלו חסידי ברסלב את הזמן כדי לנסות לארגן מחדש את שברי ה'קיבוץ' שהתפזר תחת ההפצצות הכבדות.

מי שהוביל את הרכבת הנועזת הזו, היו שניים מגדולי מנהיגי חסידי ברסלב באותו דור תהפוכות: רבי אהרן לייב ציגלמאן ורבי יצחק ברייטר הי"ד.

השניים, שמאז התקרבותם לברסלב הפכו לגחלת אש הבוערת באורו של רבינו הקדוש ומלקטת סביבם גחלי אש נוספים לאין מספר, אחזו היטב בסיסמת החיים של רבינו הקדוש: "אין ייאוש בעולם כלל", וגם כעת, כאשר פולין כולה הייתה עסוקה באיסוף צללי חיים, הם ניצלו את ההפוגה כדי לעסוק במה שהטריד אותם יותר מכל. 

החלטה נחושה ואמיצה

למעשה, לא הייתה פשוטה כלל ההחלטה לקיים באותה שנה 'קיבוץ'.

כמעט כל הבודדים שיצאו באותם ימי הפוגה מבתיהם היו לוחמי מחתרת או ילדים רעבים שנשלחו על ידי אמותיהם לחפש כיכר לחם או פלח של פרי. אחרים העדיפו לשהות תחת האפלה מוחלטת ומסתורית, בתקווה שבכך לא יגיעו אליהם ידיהם האכזריות של הגרמנים, מה עוד שהחל מהשעה שבע בערב נאסרה היציאה לרחוב באופן חמור עקב חוקי האפלה חמורים.

אך כל רגע של דממה חסרת הפגזות שנמשכה בפולין, הביא את מנהיגי ברסלב לאזור אומץ וכן להכריז לחסידים הקמאיים לקיים את דבר ה'קיבוץ' הקדוש גם בשנה שכזו, ועל מוקד התקבצות לתפילות ימי החג המתקרב.

כמובן, איש לא חשב שניתן לערוך זאת בבית כנסת כל שהוא, במקום מפורסם או בהיכל מסודר. התקווה הייתה שיימצא חדרון או דירת מסתור כל שהם, לשם יתקבצו החסידים לתפילות החג ומיד ישובו לביתם, מה גם שאיש לא ציפה של'קיבוץ' יגיעו יותר מבודדים, אך אם ייקבע מקום מיועד - הוא יאפשר לחסידים המתגוררים ברחובות הסמוכים להגיח מביתם במסירות נפש ממש ולהשתתף ב'קיבוץ' המתוכנן.

לבסוף, אחרי לבטים ארוכים וממושכים, החליטו המנהיגים, רבי אהרן לייב ציגלמאן ורבי יצחק ברייטר, להתקבץ באותה שנה ככל שיתאפשר, בבית החסידים ברחוב נווליפיע 28 שבורשה. כתובת זו תהיה המקום הקדוש לכל מי שירצה, יעז ויצליח להשתתף ב'קיבוץ' חסידי ברסלב של ראש השנה ת"ש.

ההחלטה הייתה להקדים את תפילת מנחה לשעה ארבע אחר הצהריים, תפילה שנודעת לה בברסלב חשיבות עליונה, ולהמשיך בתפילת מעריב עד לשעה שבע בערב בלבד. לגבי המשך התפילות וסדרי יום הדין, הוחלט להיערך בהדרגה בהתאם להתפתחויות בשדה הקרב.

השמועה כי גם בשנה זו ייערך 'קיבוץ' בראש השנה עברה בדרכים לא דרכים מחסיד לחסיד, אך מובן מאליו שלא כל חסידי ברסלב בורשה חשבו שראוי ונכון לצאת ל'קיבוץ' השוכן ברחוב הסמוך, במצב סכנה מוחשי כל כך. במידה רבה הייתה ההליכה בת הדקות הספורות מהשכונה הסמוכה עד ל'קיבוץ' ברחוב נווליפיע - מסוכנת לאין ערוך ממרבית המסעות שנערכו לאומן הרחוקה מאז ומעולם. 

טלטלה ברגעי הנצח

ערב ראש השנה ת"ש. אימת הדין באותה שנה מורגשת ומוחשית יותר מהחיים עצמם. תושבי פולין כולה מסתתרים באפלוליות מקלטים, אך בבתים בודדים ממש הולכת ונרקמת שכבת חיים חדשה, ממלאת לבבות שחוקים.

מהיכן שהוא מוציאים החסידים קיטל לבן, צחיח, מהיכן שהוא אחר שולפים מחזור תפילות לימי ראש השנה, מנערים אותו מאפר חורבן ומאבק שריפה. בלב פועם ונחוש, הם מאחלים לשורדים שסביבם 'שנה טובה ומתוקה', ומבעד לדמעות הם יוצאים בחשאי - אל ה'קיבוץ'.

זה שלושה ימים שדממה עוטפת את פולין, ההפגזות נמוגו והמטוסים קורקעו - יותר מזה הם אינם צריכים. כעת, נגד כל הסיכויים, מגיחים בודדי החסידים מבתיהם ופוסעים תחת קרנות הבתים בעלטה ובחיפזון אל הכתובת הבוערת בליבם: בית החסידים שברחוב נווליפיע 28 שבורשה – אל ה'קיבוץ' הקדוש.

ובאותו רגע - באותו רגע ממש - אש.

איש לא ציפה לזה, איש לא חזה את תכניתם האכזרית של הגרמנים.

התברר כי שיאו של הבליץ הבוער, המתקפה המאסיבית של גרמניה, תוכננה בכוונה תחילה ל־13 בספטמבר - ערב ראש השנה ת"ש. שעות אחדות לפני התקדש החג, התחילה התקפה אווירית קשה ואכזרית על הרובע הצפוני של העיר שהיה מאוכלס בעיקר יהודים.

מבול של פצצות, יריות והתלקחות של שריפות, קידם את קומץ אנשי ה'קיבוץ' בדרכם לרחוב נווליפיע 28. ההפגזה העיקרית על ורשה, שנועדה לשבור את כיסי ההתנגדות האחרונים במלחמה הכוללת, החלה ממש בשעה הזו, שעה הרת עולם, כשבבתי כנסת ברחבי העולם השפוי - מיטהרים יהודים לקראת אמירת 'אחות קטנה'.

כאילו ידע השטן על המזימה הברסלבאית לערוך 'קיבוץ' מתחת לאפם של מפלצות האימה סמוך לשעה ארבע אחר הצהריים, ובתוך שניות, כמו היישר מהגיהינום, הגיחו מטוסי גרמניה והמטירו אש וגופרית בעוצמה מחרידה היישר אל רחובותיה של ורשה.

בודדים הצליחו להגיע ליעד. אותם אלו שעדיין לא יצאו מביתם נותרו ספונים באימה, ואותם שהיו ברגעים אלו בדרכם אל בית החסידים ניסו לחזור לביתם, אבל עוצמת האש גברה מרגע לרגע, ועל כורחם הם מצאו את עצמם נחפזים אל בית החסידים בתקווה שישרדו את דרך.

כמניין וחצי חסידי ברסלב, קבוצת שרידי חרב, מורעבים, תשושים, אפופי חרדת בלהות, מצאו את עצמם נצורים בשעה ארבע של יום 'זכור ברית' הקדוש, ערב ראש השנה, בבית החסידים ברחוב נווליפיע.

בין השמות הבודדים עליהם ידוע כי הספיקו להגיע באותה שנה לקיבוץ נוראי זה היו רבי אהרן לייב ציגלמאן, ר' ישראל דוד גרינהויז, רבי חיים צערנטנר, רבי צבי לסקר, אחיו רבי יעקב לסקר ובן אחיו מענדל לסקר. 

מעריב מנופץ לרסיסים

'היום הרת עולם' במלוא מובן המילה תפס את החסידים בבית החסידים כאשר רעש ההפגזות הלך וגבר מרגע לרגע. רבי צבי לסקר, ששרד את התופת, סיפר לימים שבבית הכנסת עמדה אווירה מוחשית של 'מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה'.

מלכתחילה קבעו להתפלל מעריב סמוך למנחה, בין 'פלג המנחה' לשקיעה, שמא תיטרף עליהם השעה. החרדה ניצבה דרוכה בפתח הבית בחרבה השלופה. היה סיכוי גדול, שפגז ימצא את דרכו לנווליפיע 28 וייטול את חייהם לפני התפילה.

התחושה של קבוצת הנידונים שהתייצבה לתפילה ולמטווח כדורי המוות של הוורמאכט הייתה, שאם חלילה נגזרה גזירה על נפשותיהם להילקח לבית דין של מעלה בעיצומו של יום הדין - ראוי שיחטפו תחילה תפילה ראשונה של ראש השנה!

ההרעשה הארטילרית הייתה איומה כל כך, שעמדה הרגשה ודאית שאיש לא ייצא ממנה חי. ההרגשה הזו התאמתה בחלקה: מרבית המתפללים לא שרדו את השואה. רובם המכריע נעקד ונהרג על קידוש השם, תהא נשמתם הטהורה צרורה בצרור החיים.

רבי אהרן לייב ציגלמאן ניגש לעמוד.

מעריב ראשון של שנת ת"ש.

בניגון המסורתי של 'ברכו' לראש השנה החל רבי אהרן לייב לסלסל, אבל אז ניתח ברק מן השמים, וקולו השתתק כאשר פגז נפל לפתע אל החצר הסמוכה בנווליפיע 26.

הפגז השמיע קול חריקה מצמרר, שהפך את נעימת ה'ברכו' של ליל ראש השנה חורקת וצרודה. עשן ומאות רסיסים אפפו את חלונות בית החסידים והביאו איתם הרגשה מוחשית של 'עלה המוות בחלוננו'. אימה וחשיכה גדולה הקפיאה את המוח ואת הלב.

קבוצת המתפללים עצמה עיניים בבעתה. היו שמלמלו בין 'ברכו' לברכת 'המעריב ערבים' מילות וידוי. בעתת מוות עלתה ממעמקי הקרביים הנלפתים, ומנעה אפילו את הגיית המילים.

בין רסיסי החרדות פרכס לו בין המתפללים הרהור מתיש, מדכדך: היכן היא המתיקות הברסלבית המדשנת שנה בשנה את הלבבות ב'קיבוץ' ראש השנה? ואיפה רעם ההכתרה של אלפי קולות משולהבים, שהגיעו ליומו הגדול של רבינו?

היכן הוא קולו הרועם של רבי שלמה יהודה הופמן, שהיה מגיש בשם ה'קיבוץ' הקדוש לפני מלך כל הארץ את כתר המלוכה? באוויר המפויח מהדהדות לפתע ברעד אמירותיו של רבינו הקדוש: "גאר מיין זאַך איז ראש השנה"... "ראש השנה שלי עולה על הכל", "כל העולם תלוי בראש השנה שלי"... 

הלבבות ניצחו מטוסים

ולפתע, מתוך אווירת האימה, החלו זיכרונות אומניים מתוקים, דיבורים נשגבים של רבינו - לכבוש להם דרך מתוך הענן והערפל והתופת המשתוללת - אל הלבבות המבועתים.

אט אט התחוללה שם מהפכה.

צבאות ה'וורמאכט', מטוסי מסרשמיט הרסניים, ואלפי טונות דינמיט - הוכרעו בידי רגשות ברסלבאים ענוגים...

הרגש העז, מרעיד-הלבבות של 'ויתנו לך כתר מלוכה' – החליף את חרדת הבלהות. הפחד נמוג כליל כאשר הגיעו המתפללים המבועתים לסיום מילות תפילת 'אהבת עולם'. קולו העמוק של הבעל־תפילה, רבי אהרן לייב ציגלמאן, רתח מגעגועים ואהבה בתענוגים, כשחזר על המילים שבברסלב של מעלה די בהן כדי להבעיר כבשן אש:

"ואהבתך אל תסיר ממנו לעולמים - - - "

"איי... ואהבתך אל תסיר!...

אל תסיר ממנו לעולמים - - -"

מילות הזהב האלו - השיבו לחיים את נשמתו של ה'קיבוץ' המעונה.

'ואהבתך אל תסיר' של ברסלב איננה בקשת דברים בעלמא. כשרבי אהרן לייב שואג ב'קיבוץ' 'וְאַהֲבָתְךָ' בנעימה הברסלבאית המתרפקת והמתחננת, שאין לה משל ותמורה - ההתרפקות עצמה, השוועה, התחנון, והערגה שעימה - יוצרים את פסגת האהבה. אהבה שרק ללב ברסלבאי ב'קיבוץ' של ראש השנה, יש כלי קיבול להכיל. מתיקות יש בנמצא, הממלאת וגודשת את חדרי הלב בריצָיון שלם, ובשלווה ובאור, שלעולם אין בכוח ארטילריה לפוגג - - -

למרות בהלת המוות, ולמרות הגיהינום הבוער בחוצות, זכורים ימי ''קיבוץ נווליפיע'' כימי פסגתו של רגש העילאיות!

עדות של עד ראייה - תיאור חי ומרגש על מה שהתרחש באותו 'קיבוץ' גורלי - אנו מוצאים בתיאורו של רבי צבי לסקר, שהצליח להימלט לווילנה ומשם לברית־המועצות. מבין שיטי מכתבו בולטות מסירות הנפש והאמונה הלוהטת:

"...אתה שואל אם היה קיבוץ על ראש השנה בשנה זו? היה אמנם קיבוץ בורשה, אבל אוי לאותו 'קיבוץ', המתפלל תחת מבול פצצות, יריות, שריפה ומיתות משונות. הבה ואנסה לתאר לך על הנייר הקר - קיצור קטן שבקטן על הקיבוץ מאנ"ש של ראש השנה בשנה זו...

כפי שאתה יודע, יצא הרשע בשליחות ההשגחה להחריב את העולם ביום א' לחודש התשיעי למספרם, וזה היה שני שבועות לפני ראש השנה ת"ש, וכבר ביום א' עד יום י' לחודש הנ"ל, המטיר על ורשה בברזל גפרית ואש, והמית על ימין ושמאל אנשים נשים וטף. אבל גם הרשע האכזר הזה עייף, והפסיק שלושה ימים עד ערב ראש השנה". 

"בידו הפקדנו את רוחנו"