"אתם נס", הוא אמר בהתרגשות, "אתם עם בן ארבעת־אלפים שנה שתוקפים אותו בשבע זירות, והוא קם לגורלו ונלחם מלחמה נקייה.

אתם לא בוזזים, לא עושים את מה שעשו לכם אלא רק רוצים לחיות, אתם שורדים כל כך הרבה שנים, ולמרות המכות הקשות תמיד אתם קמים מחדש במלוא העוצמה. אין עם כזה בעולם, עם של גיבורים."

האמת שמאז פרוץ המלחמה באיראן יצא לי לערוך שיחות עם מוסלמים רבים, וכמעט מכולם אני שומע את ההתפעלות שלהם מעם ישראל, איך מתוך הנפילה הגדולה הוא מטפס בחזרה, ואינו רק חוזר למקומו אלא עולה מעלה והופך את הנפילה לצמיחה אדירה.

* 

אנחנו בתקופה מיוחדת מאוד לא רק בגלל הניסים הגלויים שאנו חווים אלא גם בגלל העוצמה של העם הזה. מתברר שעם ישראל הוא אחד הכוחות החזקים בעולם, עם שחווה כאלו השפלות, ובכל זאת אינו מוותר ונותר מלא עוצמה ואמונה ושמחה ותקווה.

האהבה והאחדות שיש כאן בין האנשים, אנשים שהגיעו מכל כך הרבה מדינות בעולם מכל קצוות תבל, ממגוון תרבויות שונות, והפכו לעם אחד, עם שכולו ביחד נושא עיניו לקדוש ברוך הוא ומחפש את קרבתו. גם אחרי השבר הגדול עדיין לא אומרים נואש, ממשיכים להתפלל ולקוות ומוכנים לעשות הכל כדי לקום ולהתחיל מחדש בכל מחיר שבעולם.

לפני שבוע הייתי במחלקה שיקומית לחיילים. מיד כשנכנסתי נתקלתי בבחור צעיר, חייל צעיר שנפצע קשה מאוד בשתי ידיו. הוא ישב שם, כשבמקום ידיים היו לו פרוטזות. המראה של נער כל כך צעיר במצב כזה הכביד על ליבי, זה כל כך כאב לי, היה לי קשה לראות את זה, המשכתי הלאה.

אבל אז פתאום אני שומע אותו קורא לי: "צבי!" הוא זיהה אותי. ניגשתי אליו והוא שאל אותי: "למה אתה עצוב? למה אתה לא מחייך?" שתקתי, וכי מה אענה לו... לשאלה כזו לא ציפיתי. הבטתי לו בעיניים ושתקתי, ואז הוא חייך חיוך שובה לב ואמר לי: "עכשיו אני הולך לברך 'שהחיינו' על הפרוטזות החדשות שקיבלתי, בזכותן אני יכול לקום ולהתחיל מחדש את החיים שלי".

הוא בירך 'שהחיינו' בשמחה עצומה ואני פרצתי בבכי, איזה עם של גיבורים.

*

ראיונות ושיחות רבים אני עורך בכלי תקשורת בארץ, ותמיד משלב בדברים את תורת רבי נחמן מברסלב. המרואיינים מנצלים את ההזדמנות ומבקשים ממני להעביר איזה מסר של חיזוק לעם ישראל, אבל המסר היחידי שיש לי לומר זה שאני לא צריך לחזק אותם, אני מתחזק מהם.

כחסיד ברסלב, המושג של ליפול ולקום הוא חלק מהחיים שלי, אולי רבע 'ליקוטי הלכות' מדבר רק על הנושא הזה של לקום מחדש אין סוף פעמים. יש שיר שאומר: "תמיד לפני הגשם יש עננים שחורים". זו היהדות. תמיד לפני הפרי יש קליפה. ו"ויהי ערב ויהי בוקר" – ביהדות סופרים קודם כל את הערב, היום המאיר מתחיל בערב, בחושך.

רבינו אמר: "תכלית העלייה זו הירידה". רבינו לא אמר שהירידה היא לצורך העלייה אלא תכלית העלייה. לפני עלייה יש ירידה, זה כלל ברזל בעם היהודי, וכל מה שאנו צריכים זה להיות גיבורים גדולים ולהצליח לעלות מחדש גם מהמקום הנמוך ביותר, ולהאמין כל הדרך שאנחנו עוד נעלה ונצליח, כי אם לא נפלת, אין לך סיכוי לקום. אתה רואה בעלי תשובה שעשו את כל החטאים והלכו הכי רחוק, ואז כמו קפיץ הם עולים? כי ככה זה עובד, לכל אחד יש קפיץ. כל אחד מותח קפיץ: כמה ירדת, ככה תעלה.

בשביעי לאוקטובר התעוררנו ליום השחור ביותר שחווה עם ישראל על אדמתו מאז חורבן בית המקדש. כל כך הרבה הרוגים, מעשי זוועה נוראיים... עם ישראל הגיע לתחתית, אבל אז התברר עד כמה הייתה הירידה תכלית העלייה, לא רק לצורך העלייה אלא תכלית העלייה, משם התחיל הכל.

בגלל הנקודה הזאת, מי שאינו פוחד לרדת יעלה הכי גבוה, מי שהוא גיבור להחזיק גם בירידה ולא לפחד כלל גם על גשר צר, הוא זה שיצליח לעלות ולבסוף לנצח הכל. זה מה שקורה איתנו מאז תחילת המלחמה, ואנחנו במגמת עלייה מדהימה, לא בגלל מנהיג כזה או אחר, אלא משום שאנחנו עם שמחובר ליסוד ולשורש הכי חזק בעולם, עם של סגולה.

*