המורה ציין כמה הכרחי ללמוד ולדעת על הנושא.

באחד השיעורים התבקשו התלמידים לכתוב רשימה ובה לציין מהם לדעתם שבעת פלאי תבל. היו מספר דעות בעניין, אך הרוב הזכירו את הפירמידות במצרים, את תעלת פנמה, בניין האמפייר־סטייט בניו־יורק, החומה הסינית...

המורה התלהב לראות שהכיתה בעניין, אך ישב שם גם דוד הקטן, ילד נבון מאוד, אך הפעם הוא היה בפיגור בהבנת החומר ולא היה מסוגל למלא את המשימה שהוטלה עליו. ''דוד, אתה צריך עזרה עם הרשימה?'' שאל אותו המורה.

''אני לא מצליח להחליט, יש כל כך הרבה פלאים'', השיב דוד. ''אם כך'', אמר המורה, ''ספר לנו מה האפשרויות, אולי אנחנו יכולים לעזור לך?'' 

דוד היסס ואז הקריא את מה שכתב. 

"אני חושב ששבעת פלאי תבל הם: לראות, לשמוע, לגעת, לטעום, להרגיש, לצחוק, לאהוב".

שקט קסום שרר בכיתה אל מול האמת הפשוטה הזו...

* 

רבינו מביא רגע כזה של אמת ב'מעשה משבעת קבצנים', שם לא דיבר רבינו על כיתה, אלא על קבוצה של אנשים היושבים במגדל גבוה וכל אחד מהם מספר בתורו על עצמו. בשלב הזה רבינו מזמין אותנו לבחון את הקשר של האדם עם עצמו ועם אוצרותיו הפנימיים.

"בתוך כך", מעביר אותנו רבי נחמן לדרמה של ממש, כי לפתע פתאום "מגיע נשר גדול ודופק על המגדל, ואמר להם: חדלו עוד מלהיות עניים! שובו אל האוצרות שלכם והיו משתמשים באוצרות שלכם! שובו אל האוצרות שלכם!"

עניים? רבי נחמן מברסלב מסביר: "נאמר, שאין עניות אלא מן הדעת… ויש זמן שאין לו (לאדם) שכל, והוא נקרא קטנות המוחין, וצריך לחזק את עצמו לבוא לגדלות המוחין, וכשבא לגדלות המוחין, נמתקין כל הדינין, וממשיך עליו חסדים ורחמים" (ליקוטי מוהר"ן ק"ו).

וזה בדיוק הסיפור מאחורי 'שבעת פלאי תבל היהודיים' של דוד הקטן, הם תזכורת לכך שאת כל הדברים יקרי הערך ביותר בחיים לא ניתן לבנות או לקנות, ושנדע שהכל, אבל ממש הכל, מתנה מיוחדת מאת השם יתברך.

רבינו קורא לזה ב'ליקוטי מוהר"ן' רע"ב: "עולם אחר לגמרי". אכן, בדרך של הצדיק שום דבר כאן אינו מרגיש פשוט, רגיל או מובן מאליו. הכל זה ניסים ואהבה מלמעלה.

*

רבי ומורי, הרב שלום ארוש שליט"א, לימד אותי פעם נוסחה מנצחת במיוחד:

הכרת טוב = עשיר

כפוי טובה = עני

המכיר טובה על כל דבר שיש לו, כמו, למשל, על היכולת לראות, לשמוע, לגעת, לטעום, להרגיש, לצחוק ולאהוב - יבין וירגיש מהר מאוד את האמת הפשוטה, שהוא אכן עשיר גדול! יש לו מוחין דגדלות, הוא יודע להמתיק דינים ולמשוך על עצמו חסדים ורחמים. אדם שאינו אסיר תודה, לא רק שמפספס את העיקר, הוא נופל מכל המדרגות ומתעורר אל תוך מציאות כואבת שאין לו שכל, מוחין דקטנות, ההרגשה ההרסנית שמשדרת לו: אתה עני מרוד.

אז סיפוק פנימי הוא למעשה שאלה של פרספקטיבה. להרגיש שטוב לי וכיף לי ונעים לי, מה שנקרא שביעות רצון, אפשר רק כשאנחנו אסירי תודה על כל מה שיש לנו. זה, כמובן, כולל את הדברים ה"נורמליים", כי כל הדברים שאנו מתעלמים מהם, מכיוון שהם נראים לנו פשוטים ורגילים וכל כך מובנים מאליהם, הם פשוט מאוד: מופלאים!

בלי הדעת של הצדיק הרבה דברים בחיים נראים מובנים מאליהם, ורק כשקורה לנו משהו, אפילו משהו 'בקטנה', הרגע המעצבן הזה שאנחנו מאבדים בו פיסת נורמליות - רק אז מתברר שאי אפשר לקחת שום דבר כמובן מאליו.

*

בואו נעריך את מה שמקיף אותנו היום ונהנה מכל מה שיש לנו כל עוד יש, כי האמת היא, שאפשר לאהוב דבר כלשהו רק כשמבינים שיכולים לאבד אותו! 

וכמובן, הדברים אמורים גם לגבי הסביבה האנושית שמקיפה אותנו. הדרך הכי טובה לאבד מישהו מסביבתנו, היא לקחת אותו כמובן מאליו, וזה אנחנו לא רוצים שיקרה.

אז בואו נזכור את זה כשנסתכל בפעם הבאה על הילדים שלנו, על ההורים שלנו, על בני משפחתנו היקרים, על החברים שאנחנו אוהבים או על כל דבר אחר שיקר לנו.

על מה אתה אסיר תודה בחיים שלך? מה אינך לוקח כמובן מאליו? מה הם שבעת פלאי תבל האישיים והמשפחתיים שלך?

ערוך רשימה כזו מתוך ידיעה שרבינו 'אהב מאוד את העבודות הפשוטות של סתם בני אדם, האנשים הפשוטים הכשרים' (ליקוטי מוהר"ן תנינא תורה ק"ד), בהצלחה!