זה היה אחרי כמה שנים טובות שפעלתי בחסות השב"כ. שש שנים הייתי מאבטח אישים חשובים: ראשי ממשלה, שרי ביטחון, נשיאים ועוד, ושגרירויות ונציגויות ברחבי העולם, ולאחר מכן הפכתי למסתערב. 

כבר אז הייתה התחפושת מקצועית. באמת עשיתי עבודה טובה אבל בלי לדעת למה. בכל אותה תקופה לא היה לי ברור על מה היהודים והערבים רבים. מצאתי את עצמי בלי תשובות, והחלטתי לחקור את זה בעצמי. 

התחפשתי לערבי והתחלתי להסתובב בכפרים ובערים הערביות ברחבי יהודה, שומרון, מזרח־ירושלים ועזה, מנסה ללמוד את המרחב הערבי מקרוב. ידעתי לעשות את זה טוב מעבודתי כמסתערב. האמת שכמעט לא הייתי צריך להתחפש, פשוט באתי, שמתי תרמיל על הגב, ויאללה, לדרך. 

* 

באותו שלב לא ידעתי את השפה הערבית המדוברת, אז תפסתי שיטה פשוטה וזולה כדי ללמוד: הייתי עולה על מוניות שירות לשכם, לרמאללה או למה שבא, ונוסע במשך ימים שלמים הלוך ושוב. שם, במוניות, קלטתי את הסביבה. 

לא דיברתי, רק ספגתי את האווירה, למדתי על האנשים, על מה שמעסיק אותם. רכשתי את המבטא הנכון, את הסלנג. בצבא ובשב"כ עשיתי הסתערבויות, ידעתי שכשאתה רוצה להיכנס לחברה זרה אתה חייב לאמץ את הקודים הכי בסיסיים שלה.

התחפושת הייתה כל כך מוצלחת! בהמשך בניתי לעצמי דמות של סטודנט ישראלי שרוצה לסקר את החברה הערבית, ובאחד הימים ניגש אלי ערבי תושב העיר והזמין אותי להתארח בביתו. שלושה חודשים נשארתי לגור אצלו. חייתי שם כמו בן משפחה. הייתי אוכל איתם, הולך למסגד, עובד. זה היה מרתק. שם הבנתי שיש עולם שלם שבישראל בכלל לא מודעים אליו. 

*

אחד הדברים שלמדתי באותם ימים היה דרך חיים שבתקופה הזו שעוברת עלינו אני חושב שכולנו צריכים ללמוד, והיא שיטת האמונה שלהם.

אצלם זה כבוד להיות אדם מאמין. בערבית מכנים את המוסלמים 'אומת אל-אסלאם', כלומר: אומת המאמינים. מבחינתם, לא משנה אם אתה אוכל ברמאדן או לא, אתה שייך לאומת המאמינים. כולם מאמינים גם אם אתה מתאמץ להתרחק. 

אצלנו, לעומת זאת, יש חלוקה: יש מאמינים וכאלה שלא מאמינים. כאן אם אינך לגמרי, עד הפסיק האחרון, כפי שראוי להיות, הפרקטיקה החברתית דוחה אותך. נכון שהדרך שלהם לא מקובלת ולא רצויה, אבל עדיין מולנו כעם הם שומרים על האמונה שלהם כבסיס מרכזי. 

אצלנו זה לא כך, כלומר זה כך, אבל אצלנו אם אתה לא מושלם אתה נדחק. תמיד רציתי לזעוק לעם ישראל שיידעו שהקב"ה לא דוחה אותם, הרי כל עניינו לקרב אותך בעולם הזה, אבל באים כאלה ואומרים: 'אתה לא', ומחלקים את האנשים לכאלה שמאמינים ולכאלה שלא מאמינים. הרבה מאי־ההבנות שלנו הן בגלל זה, וכך שופכים את התינוק עם המים...

*

סיפרתי כבר הרבה פעמים שפעם פגשתי את המבוקש זכריה זוביידי, והוא שאל אותי: ''מי אתה? איך אתה מזהה את עצמך?'', אמרתי לו: "אני ישראלי". ''ואחר כך?'' אמרתי לו: "אני עברי". ''ואחר כך?'' אמרתי לו: "אני ערבי", כי זו הייתה אז שפתי ותרבותי. והוא המשיך ושאל: ''ואחר כך?'' אמרתי לו: "אני איש העולם הגדול". 

הוא התפלא ושאל: ''ואיפה היהודי כאן?'' אמרתי לו: "אני לא מרגיש יהודי, לא יודע מה זה, לא מכיר ולא למדתי". הוא הביט בי ואמר: ''אם ככה, אתה טיפש. מדוע? כי אם אני יורה בך, לא אגיד 'הרגתי ישראלי', לא אגיד 'הרגתי ערבי' ולא 'איש העולם הגדול'. אני אגיד: 'הרגתי יהודי'. בעיניי אתה יהודי ולא שום דבר אחר, ולכן אתה טיפש כי אתה מת בשביל משהו שאתה לא''... כמה טיפשי למות בשביל משהו שאתה לא. 

אותי, כבחור חילוני שהיה מנותק מהשורשים שלו ושבוי לגמרי בעולם שקרי, זה מאוד הרשים. זה היה אחד הדברים שגרמו לי להסיר את התחפושת מעלי ולשוב למה שאני באמת. הרגשתי נחות מולם, המראה העגומה הזאת שהוצבה מולי חייבה אותי להתמודד עם השאלות הכי מהותיות של החיים.

*