הוא אוהב להתעסק ב"ראש". לא רק במספריים – אלא גם בנפש. כל מי שיושב אצלו על הכיסא – הופך תוך רגע מלקוח, לחבר... ולפעמים גם למטופל. וזה מה שקרה כשנכנס אליו לקוח חדש, חוקר מוח מוכר. לא בדיוק טיפוס מאמין. במהלך התספורת שיתף אותו חוקר: "קרה לי השבוע משהו מוזר. נכנסתי לאיזו הרצאה, ופתאום הרגשתי שכבר הייתי שם. שמעתי את זה, ראיתי את זה... כאילו הכל מוכר", ואז הוא גיחך: "נו נו, זה רק קצרים בזיכרון..." 

ובנימין? הוא חייך ואמר לו בעדינות: "ואולי זו לא תקלה... אולי זו הנשמה שלך שקוראת לך?" הפרופסור צחק, אבל משהו במבט שלו השתנה. ובנימין, שמחובר בלב ובנפש לרבי נחמן, הוסיף בשקט משפט שחולל שינוי: "לפעמים דז׳ה וו הוא לא פלא של המוח – אלא סימן של הנשמה. רמז שהיא זוכרת משהו שאתה כבר שכחת". ומשם – הלב של הפרופסור נפתח.

זו לא הייתה תספורת רגילה. זו הייתה התחלה. 

* 

תופעת הדז׳ה וו, לדעתם של חוקרי המוח היא סתם תקלה בזיכרון. המוח קולט את מה שקורה עכשיו, אבל מעבד אותו לרגע כאילו זה זיכרון ישן, ולכן מרגיש לנו מוכר, בלי סיבה ממשית.

אחרים יגידו שלעיתים יש "קצר חשמלי" קטן במוח, שגורם להווה להירשם כאילו הוא זיכרון. אבל הרגש שלך יודע אחרת, כמו שחז"ל אמרו: "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש – כבר נאמר למשה בסיני". 

הגמרא במסכת נידה כותבת בפירוש: "מלמדין את העובר כל התורה כולה... וכשנולד – בא מלאך וסוטר על פיו ומשכחו". התורה שאתה שוכח – היא החיים שאתה אמור לגלות. וברגעים נדירים, כאשר תמונה, קול, אדם או ריח מעירים בך רעד של היכרות בלתי מוסברת – אולי, רק אולי – נפתח חרך קטן בזיכרון שנשכח, אבל הנשמה שלך זוכרת אותו. 

הנשמה אינה נולדת איתך – היא חוזרת איתך. היא כבר הייתה פה. אולי במקום הזה. אולי עם האנשים האלה. אולי גם עם הכאב הזה. הרמ"ק כותב שנטיית הלב של האדם למקום או לאדם מסוים, היא למעשה זיכרון של הנשמה מגלגול קודם. לא פלא שאתה מרגיש שכבר היית שם. אולי באמת היית. 

*

כשנשמה פוגשת את הצליל שלה אצל בנימין – זה לא נגמר במספריים. יש לו גם גיטרה. וכשהוא מתיישב עם חברו הזמר רועי אדרי, הם שרים יחד את "התו השמיני". בעולם הנגינה ישנם שבעה תווים: דו, רה, מי, פה, סול, לה, סי. הם הבסיס של כל מנגינה שאנחנו מכירים. 

אבל כשמדברים על ניגון מיוחד שלא מן העולם הזה, קוראים לזה "התו השמיני". הנשמה יודעת לזהות אותו. "זה מה שאני באמת מחפש", אמר לי פעם בנימין. "לא צליל שיבדר, אלא צליל שיעורר". וזה בדיוק מה שרבי נחמן גילה לעולם. 

הרב'ה לא רק דיבר על ניגון – הוא גילה שהניגון הוא זיכרון. "אֶזְכְּרָה נְגִינָתִי בַּלָּיְלָה" – הניגון הוא הזיכרון של הלילה, של ההסתרה, של הזמן שבו הנשמה מנסה לזכור מי היא באמת. במעשה מבת המלך, כל המסע מתחיל מצער. אבל בסוף, כדי להגיע אליה, צריך למצוא את השביל. ואת השביל הזה - לא רואים בעיניים. הוא נפתח דרך ניגון פנימי, רמז שקט שאתה בכיוון. 

גם ב"מעשה מבעל תפילה" – העולם כולו מחפש תענוגות, אבל בעל התפילה יודע: המוזיקה האמיתית לא באה מגשמיות, אלא מהכיסופים. מהמקום שבו האדם שר את געגועיו אל הקדושה. זו המנגינה שרבי נחמן השמיע, והיא עדיין מתנגנת למי שמוכן להאזין. לא תמיד נזהה אותה. לפעמים זו מנגינה פשוטה, שורה אחת, מילים שחוזרות, אבל פתאום הן פותחות את הלב. ופתאום אתה בוכה – בלי לדעת למה. או מחייך – בלי הסבר. כי הנשמה נזכרת. 

אין זו רק מוזיקה. זה הדז'ה וו הרוחני. זו הקריאה מהעולם שלפני – להיזכר מי אתה באמת. 

*

ומה זה אומר עליך? שאתה עמוק יותר ממה שנדמה לך. שהזיכרונות שלך הם לא רק מאתמול – הם מהנצח. שכל דז׳ה וו הוא אולי לא תקלה, אלא אות. סימן. רמז שהנשמה שלך ערה, זוכרת, מחפשת. ואל תגיד "מוזר" – תגיד: "היכן אני בעולם..." כך אמר השני למלכות שהתעורר מתרדמתו. 

ברור לנו שאיבדנו משהו כאן – וכל האבדות מצויות אצל הצדיק. אנחנו לא אנשים תמימים, אז למה כולנו רצים לאומן? כי הנשמה כבר שמעה את הדיבור. על תיקון. על תקווה. על התחלה חדשה שרבי נחמן מבטיח. לכן חשוב – תמיד! – לשאוב. להתחבר. להיצמד לרבי נחמן בן פיגא. בכל הבחינות. בכל האופנים. בכל האפשרויות. בשלמות. 

כי כל דז׳ה וו - הוא קריאה מהצדיק: "אני מאמין בך. תחזור אל עצמך". וזה הרגע שלך. לפעול. לקום. ללכת לשדה. לדבר עם השם. להוריד דמעות של אמת. לצעוק בשקט שבלב. לא לוותר. לא להסכים לחיים רדודים. הצדיק קורא לך. הנשמה זוכרת. אתה מרגיש את זה. אז תן לרגע הזה להפוך להתחלה. תן לו להיות הצעד הראשון לחיים אחרים. כי אם הנשמה שלך זוכרת, סימן שהיא עדיין מחכה שתשוב, ושהדלת – פתוחה. אז למי אתה מחכה? בכל מקום שומעים את אותה בת קול עתיקה: "שובו בנים..." ורבינו – לוקח את זה עוד צעקה אחת קדימה: "איש בל יעדר!" כי אין זו קריאה כללית – זו קריאה אליך. בשמך. ברגע הזה.