מרדו ה'היידמאקים' בשלטון הפולני. בעת שעברו באומן, הרגו המורדים אלפים מהיהודים שם והחריבו את רובה.

שנה לאחר מכן, בנה הרוזן פוטוצקי, מושל האזור, את העיר מחדש ופיתח אותה. אז הוא החל גם בבנייתו של גן סופיא המפורסם.

לא חלפו שנים רבות, ובשנת תקכ"ח, (1768), מרדו ה'היידמאקים' שוב. שוב החלה מסכת של פרעות ופוגרומים להשתולל ברחבי אוקראינה, יהודי אזור קייב, במיוחד, עברו שרשרת של פוגרומים נוראיים.

יהודי אזור אומן נמלטו אליה, בהיותה עיר מבצר, בתקווה למצוא בה מקלט. מפולין נשלח איוון גאנטע – שהיה שונא יהודים מושבע – על מנת לדכא את המרידה. אולם, עד מהרה החליף גאנטע את נאמנותו, ובקיץ אותה שנה הצטרף גאנטע למורדים והיה למפקדם. שני הכוחות התאחדו כעת, כשאחת ממטרותיהם המרכזיות היא הריגת וחיסול היהודים בכל מקום שהם.

לא כל יהודי האזור הצליחו להיכנס לאומן. לחלקם הגדול לא היה מקום בעיר, והם נותרו מחוצה לה. כאשר הגיע גאנטע, החלו היהודים שהיו מחוץ לעיר להילחם בו ולעמוד על נפשם, אולם הכוחות לא היו שווים. תוך זמן לא ארוך, לא נותר מהם עד אחד 

תורה של העיר הגיע  

כוחותיו של גאנטע פרצו העירה בחמת זעם, הורגים וטובחים כל יהודי שנקרה בדרכם. יהודי העיר נמלטו לבית הכנסת הגדול שבעיר, שהתמלא על גדותיו באלפי יהודים עטופים בטליתות, זועקים לפני בוראם שיצילם – ומוכנים למסור נפשם על קדושת שמו ית'.

סמוך לבית הכנסת עצרו הפורעים. בהוראתו של גאנטע נבנתה כמין חופה, שגובהה נמוך מגובה אדם, ולידה העמידו צלם, באופן שכל מי שיעבור תחת החופה יאלץ להתכופף קמעא – להשתחוות לצלם ח"ו.

והכרוז יצא אל בית הכנסת, שם כאמור התרכזו יהודי אומן, והכריז: כל מי שרוצה להציל את חייו יצא ויעבור דרך החופה והיו לו חייו לשלל.

אותה שעה, נתקדש שמו הגדול ית'. מכל אלפי היהודים ששהו בבית הכנסת, אנשים, נשים וטף, זקנים וצעירים, לא נתפתה איש. כולם, ללא יוצא מן הכלל, מסרו נפשם על קדושת שמו, בחרו ליפול לידיהם צמאות הדם של הפורעים, אך לא לכרוע לצלם.

'חוצפתם' של היהודים העלתה את חמתם של הפורעים. כחיות טרף התפרצו הללו אל בית הכנסת, רצחו וטבחו ביהודים בכידונים, סכינים ושאר כלי משחית, בעוד נחלי דם זורמים כמים.

שלשה ימים השתוללו הפורעים: ה' ו' ו-ז' בתמוז,

לא נחו ולא שקטו, עברו שוב ושוב על הררי הגופות, דקרו ושיסעו ויהי מספר ההרוגים, בעיר ומחוצה לה, כשלושים אלף.

רק מתי מעט, בודדים ממש, מתושבי אומן, שהסתתרו במערה בקרבת העיר, ניצלו.

רבי דוד חזן, איש צדיק וקדוש, ועמו עוד יהודים מספר. היו אלה הניצולים היחידים מיהודי אומן וסביבתה.

לאחר שתם מסע הרציחה, יצאו רבי דוד חזן ושאר המסתתרים ממחבואם, והחלו לאסוף את הגופות להביאם לקבורה.

הגופות נערמו לכדי שני הרים גבוהים, שכוסו בעפר, והמה טמונים בבית החיים העתיק בעיר אומן, על אותה אדמת קודש ממש, מקום בו נקברו אותם קדושי עליון שאין דומה להם, בחר גם להיטמן לאחר כארבעים שנה רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב זיע"א, באמרו: "אין אתם יודעים גודל יקרת מעלת קדושת זה הבית החיים דפה, כי הוא יקר וקדוש מאד". קברו הקדוש נכרה בין שתי הגבעות שהתנשאו מעל קברות הקדושים.

לזכר הטבח האיום, כתב רבי דוד חזן את "קינת אומן", בתחילתה הוא מתאר את המעשה ומקונן על רבבות ההרוגים, ובה הוא כותב:

תחילת נפילה היה פה אומאן ביום השני. חמשה ימים בתמוז הרגו ביהודים ואבד המקובצים מכפרים ועיירות חונים על פני השדה סביבות העיר כמה וכמה מאות אנשים נשים וטף לא נשאר פרסה.

ולעת ערב הובקעה העיר ויכו היהודים מהנשף עד הערב למחרתו יום שלישי ששה ימים לחודש הנ"ל.

ועוד ידם נטויה ביום הרביעי בחפש מחופש כל יום הרביעי, ביום ההוא בא מספר ההרוגים ערך שלושים אלף נפשות מישראל... יזכרם אלה-ינו לטובה עם שאר צדיקי עולם וינקום דמם השפוך בימינו לעינינו, ולרחם על פליטתנו, ומהר ויחיש לגאלנו, על ידי משיח צדקנו, ותבנה בית מקדשינו, במהרה בימינו, אמן ואמן.

סיפורו של גן סופיא